ירון ישעיהו בע"מ ואח' נ' חברת גוש חלקה 93 בגוש 6386 בע"מ ואח'

החלטה

ביום 17.1.13 ניתן פסק דין בתביעה ובתביעה שכנגד.

בסיום פסק הדין סיכם בית המשפט (כב' השופטת שטופמן) בפרק "סוף דבר" כי "כמפורט, התקבלו חלק מתביעות הצדדים" והמשיך וקבע כי "לאור התוצאות אליהן הגעתי, שלפיהן התקבלו גם חלק מטענות הנתבעת - התובעת שכנגד תשלם הנתבעת 1– התובעת שכנגד, חברת גוש חלקה 93 בע"מ, לתובעת ישעיהו בע"מ, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪. הסכום כולל מע"מ וכן כולל את ההוצאות שנפסקו ע"י כב' השופט איתן אורנשטיין בהחלטתו מיום 2.9.2007 כאמור".

התובעים פנו לבית משפט והגישו בקשה לשום את הוצאות המשפט, כשבגוף הבקשה ציינו כי שומת ההוצאות מתבקשת לאחר ש"נתגלעה מחלוקת ביחס לתשלום ההוצאות שעל הנתבעת 1 לשלם לתובעת 1".

עיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, כן עיינתי בפסק הדין (המפורט, הנפרש על פני 52 עמודים) וראיתי לדחות את הבקשה לשומת הוצאות.

בתקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי "בתום הדיון ...יחליט בית משפט או הרשם... אם לחייב בעל דין בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט..."; כך אכן עשה בית המשפט כשבסיום פסק הדין קבע את סכום ההוצאות ואת שכ"ט עו"ד לאחר שבחן את הנסיבות וקבע במפורש כי "לאור התוצאות אליהן הגעתי שלפיהן התקבלו גם חלק מטענות הנתבעת - התובעת שכנגד תשלם הנתבעת 1– התובעת שכנגד, חברת גוש חלקה 93 בע"מ, לתובעת ישעיהו בע"מ...", קרי, לאחר שבית משפט, כך לדבריו בפסק הדין, נתן דעתו לתוצאות התביעה והתביעה שכנגד בהן נתקבלו חלק מטענות הנתבעת 1, היא התובעת שכנגד וחלק מהסעדים להם עתרו התובעים נדחו, קבע כי שיעור ההוצאות ושכ"ט עו"ד יהיה בסך 25,000 ₪.

לא רק זאת אלא שבית המשפט אף התייחס להוצאות עת קבע כי ההוצאות שהטיל כב' השופט אורנשטיין ביום 19.7.07 (בש"א 8351-07) יכללו בגדר ההוצאות שקבע.

מכאן שלא ניתן לומר כי מדובר בהוצאות משפט שבית משפט לא פֵּרֵש אותן (כאמור בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי) אלא בהוצאות אליהן התייחס בית המשפט במפורש וקבע למעשה "הוראה אחרת" (גם זאת כאמור בתקנה 513 הנ"ל) והיא שההוצאות ושכ"ט שקבע בפסק הדין יכללו בגדרם גם את ההוצאות שקבע כבוד השופט אורנשטיין בהחלטתו הנזכרת; כך קבע לאור התוצאה אליה הגיע כי גם חלק מטענות הנתבעת 1 במסגרת התביעה שכנגד התקבלו.

משנתן בית המשפט את דעתו בפסק הדין, לאור התוצאות אליהן הגיע כאמור, כי הסכום שנקב כולל אף את הוצאות העבר, הרי שנתן דעתו והורה כי הסכום שנקב בסיום פסק הדין כולל את ההוצאות שיש לחייב את הנתבעת 1 ואין לרשם סמכות להרחיב / לשנות את האמור בפסק הדין, גם לא לפרשו; הדרך להשיג על החלטת בית המשפט היא דרך הערעור.

אמנם עולה מטענות הצדדים כי הגיעו להסכם שלא יוגש ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט, ואולם דרך 'שומת ההוצאות' אינה מיועדת למסלול 'עוקף ערעור' ולא מצאתי כי בסמכותי כרשמת בית משפט להרחיב את גדר ההוצאות שקבע בית המשפט במפורש בפסק הדין.

יאמר עוד כי גם אם בית המשפט העליון הורה לא אחת כי יש להפריד את קביעת שכ"ט עו"ד מההוצאות הרי שעל בתי משפט לילך בהתאם לדרך זו, אך אין בכך להכשיר את הרחבת סמכות הרשם לקבוע הוצאות באופן השונה מהאמור בפסק הדין; וככל שמי מהצדדים סבור כי בית משפט טעה בקביעותיו בכך שכלל בסכום אחד את ההוצאות ואת שכ"ט עו"ד – הרי שהדרך להשיג על כך היא כאמור דרך הערעור.

אומר עוד כי התלבטתי בשאלה האם ו' החיבור שבאה לפני המילים שכ"ט עו"ד באה להוסיף על ההוצאות קרי, האם אין לקרוא את המשפט כאומר הוצאות (אותן יש לשום) וְ (במשמעות 'בנוסף') שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ - אלא שעיון בפרק "סוף דבר" מביא לתוצאה אחת, כפי שקבעתי לעיל, קרי, כי הסכום כולל גם את ההוצאות וגם את שכ"ט עו"ד זאת בהתאם להוראתו המפורשת של בית המשפט בפסק הדין, ולא ניתן לישב פרשנות אחרת לאור המשך הדברים כי ההוצאות שנקבעו כוללות גם את ההוצאות שקבע כב' השופט אורנשטיין.

משכך אני דוחה את בקשת שומת ההוצאות ויש לפעול כאמור בלשון פסק הדין, קרי, שהנתבעת 1 תשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ "הכולל גם מע"מ".

לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' אדר תשע"ד, 09 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת, רשמת בית המשפט המחוזי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: